כיצד זיכרון דברים נחשב כחוזה לכל דבר ועניין

זיכרון דברים בהחלט עשוי להיחשב במעמד חוזה מחייב לכל דבר ועניין, אם מתקיימים בו יסודות גמירות הדעת והמסוימות, וכן קיום הליך של 'הצעה וקיבול' וכלל הוראות דיני החוזים, אשר נבחנים על פי מכלול נסיבות העניין, תוך התחשבות בנוסח זיכרון הדברים, נוסחת הקשר לחוזה עתידי, מידת פירוטו, התנהגות הצדדים, ודרישות ספציפיות בתחומים מסוימים כגון דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין, עיגון דיני החוזים מושתת ככלל על חקיקה מסועפת רחבה והיסטורית, הן חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, והן בהשלמה לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

מהותו של זיכרון דברים

זיכרון דברים הוא מסמך שיכול לשמש כמסמך הכנה לחוזה מפורט יותר, או כחוזה מחייב לכל דבר ועניין, המונח "זיכרון דברים" הוא ניטרלי, וכינויו אינו מכתיב את מהותו המשפטית. הוא יכול להיות שלב ביניים במשא ומתן או הסכם סופי, והדבר תלוי בכוונת הצדדים. הצדדים עשויים לערוך זיכרון דברים כדי לגבש הסכמות ראשוניות וליצור תחושת מחויבות, אך יחד עם זאת, הם עשויים לרצות להשאיר פתח מילוט ולא ליטול על עצמם את מלוא המחויבות הכרוכה בעסקה מורכבת.

מבחני גמירת דעת ומסוימות

לפי דיני החוזים, על מנת שהסכם ייחשב לחוזה מחייב, עליו לעמוד בשני יסודות מצטברים: גמירת דעת ומסוימות.

גמירות דעת: זוהי הדרישה העליונה, לפיה החוזה צריך להעיד על רצונם של שני הצדדים להתקשר בו, מבחן גמירות הדעת הוא מהותי ותלוי במכלול הנסיבות, ואיננו טכני. הוא נלמד מהתנהגות הצדדים, דברים שאמרו ומעשים שעשו לפני ואחרי ההסכמה על זיכרון הדברים, וכן מתוכן ההסכמה עצמה, כמובן כמובן שעה שמדובר במסמך כתוב המלמד בעוצמה יתירה וגבוהה על הסכמות הצדדים, על ציפייתם והסתמכותם וכדלהלן על פרטים המסוימים בו.

מסוימות: דרישה זו משנית לגמירת הדעת ועוסקת ברמת הסיכום 'המסוים' של פרטי ההסכמות או העסקה, אף שדרישת המסוימות לאורך השנים רוככה בפסיקה, זיכרון הדברים ייחשב מסוים גם אם ניתן ונדרש 'להשלימו' על ידי הוראות חוק, כל עוד לא משתמעת כוונה אחרת של הצדדים. עם זאת, ביטוי מעורפל המעיד על חוסר מסוימות עלול להעיד גם על היעדר גמירת דעת.

יחסי גומלין בין הדרישות

על אף שכל מבחן הוא עצמאי, בהחלט ניתן יהיה לראות בשני יסודות אלו 'מקבילית כוחות' כאשר האחד משפיע על רעהו כמבחן הדדי לתוקפו של חוזה תוך שילוב מבחן גמירות הדעת והמסוימות, כך גם בפסקי דין רבים נבחנים אותם קשרים והשפעות בין יסודות חוזיים אלו.

"נוסחת הקשר" והשפעתה על תוקף זיכרון הדברים

"נוסחת הקשר" היא ביטוי בזיכרון הדברים המבאר את הקשר בינו לבין חוזה סופי עתידי. בעבר היה לנוסחאות אלו משקל רב יותר, אך כיום הן מהוות מרכיב משני בלבד באיתור כוונת הצדדים, ולמרות  זאת תהיה משמעות במקרים רבים להקשרים אלו כגון:

נוסח הערות כלליות, כגון "בכפוף לחוזה פורמאלי" או "מותנה בחתימת חוזה", ''עד לחתימת חוזה'' וכדומה, מצביעים על כוונת הצדדים לראות בזיכרון הדברים שלב ביניים בלבד במשא ומתן, יחד עם זאת אין מדובר במשפטי קסם, ונדרש יהיה להבין את מכלול ההסכמות ככל והם מסוימות וכוללות שלד פרטים והתחייבויות הדבר עשוי לגבור על ניסוחים כלליים עתידיים.

מנגנוני השלמה: השלמת פרטים חסרים

ככל והצדדים התכוונו שזיכרון הדברים ייצור חוזה מחייב, אך חסרים בו פרטים, ניתן להשלימם באמצעות הוראות חוק או נוהג, אלא אם כן משתמעת כוונה אחרת של הצדדים לשלול השלמה כזו. אם הצדדים ראו פרט מסוים כעיקרי בחוזה ודחו את ההסכמה לגביו למועד מאוחר יותר, הדבר עלול להשפיע על ההכרה בדבר הצורך בשכלולו של החוזה.

התפתחות הפסיקה בנוגע לתוקף זיכרון דברים

הפסיקה בנושא זיכרון דברים עברה תהפוכות: הגישה הקלאסית (מחמירה): בעבר, הייתה מקובלת ההנחה שזיכרון דברים אינו בהכרח מחייב, שכן ניתן לראות בו מסמך ראשוני שאמור להיות מוחלף בחוזה מפורט וסופי, גישה זו עולה כמחזקת את עקרון חופש החוזים וצמצום ההתערבות שיפוטית.

ריכוך הגישה: בתקופה המאוחרת יותר, ובחלק מהערכאות נחלשה הגישה המחמירה, בתי המשפט הכירו במחויבות של זיכרונות דברים המהווים בנסיבות רבות וע''פ המבחנים שפורטו ככלל, חוזים מחייבים, במיוחד בעסקאות מקרקעין, וזאת לא בהכרח בניגוד לעקרון חופש החוזים אלא כצורך אמיתי נדרש על מנת למנוע התנכרות להסכמים, והפרת הסתמכות של צד לחוזה, ריכוך זה בא לידי ביטוי בריכוך דרישת הכתב בנסיבות  רלוונטיות, מיתון דרישת המסוימות והפעלת ערוצי השלמה באופן רחב יותר.

הגישה הזהירה או המשולבת: מערכת המשפט מתמודדת עם מגמות, ותפקידה לכוון את המערכת החברתית, תוך לימוד השפעות פסיקה על מערכת החיים וכמובן תמורות בשינויי חקיקה, כך שניתן לראות במידה רבה חזרה לגישה זהירה יותר, או שילוב של הגישות תוך פיתוח מערכות מבחנים חכמים, גישה זו לא בהכרח ממהרת להכיר בתוקפו המחייב של מסמך ראשוני שחסרים בו פרטים מהותיים, אך גם אינה שוללת אותו, וממקדת את השאלה ב'מבחנים' של דיני החוזים במידה רבה במנותק מעצם כותרת המסמך, כך ששם המסמך 'זיכרון דברים' או ניסוחים על הסכם עתידי, אינם בהכרח אינדיקציה לתוקף ההסכם אלא כאמור בעיקר מעבר למבחנים ישירים של גילוי דעת ומסוימות.

אינדיקציות לקיומה או היעדרה של גמירות דעת

בחינת גמירת הדעת נעשית על בסיס מכלול נסיבות העניין, וקיימות אינדיקציות שונות שיכולות לחזק או להחליש את המסקנה בדבר קיומה:

אינדיקציות מחזקות: פעולות מבוססות הסכם, תשלום דמי קדימה, הפקדת שיק ערבות, תשלום חלק ניכר מהמחיר, קיום חיובים על פי זיכרון הדברים, חתימת שני הצדדים על מסמך וחתימת צד שלישי.

המבחן האובייקטיבי: חשוב להדגיש כי גמירת הדעת אינה נבחנת לפי רצונם הכמוס של הצדדים, אלא לפי השתקפותו החיצונית של רצון זה, כמו כן המבחן הוא האם אדם סביר המביט מהצד היה מסיק מהתנהגות הצדדים, מדבריהם ומתוכן המסמך כי הם גמרו בדעתם לכרות חוזה.

הפרשנות החוזית המשפטית תפקידה בין היתר 'לעצב' את אמות המידה החברתיות על מנת לכונן חיי מסחר וחברה תקינים המאפשרים כללים, הסתמכויות וגבולות גזרה לדיני החוזים המסועפים, אשר לא די בחקיקה כללית אלא בפסקי דין מתווים המכסים שאלות רבות שאינן כלולות בחקיקה הבסיסית (כאשר גם כאן כמו בענף המשפט בכלל מתקיימים קשרי גומלין בין הפסיקה ובין תיקוני חקיקה בהתאם).

אינדיקציות מחלישות: הקפאת מצב, אי-מתן דמי קדימה, המתנה, הותרת ערוץ משא ומתן במקביל להסכם אי-אכיפה של ביצוע פעולה מידית, והיעדר חתימה על מסמך או ניסוחים עמומים ומעורפלים.

דרישת הכתב בעסקאות מקרקעין

בעסקאות מקרקעין, בנוסף לדרישות גמירת הדעת והמסוימות, זיכרון הדברים צריך לעמוד גם בדרישת הכתב המהותית הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, אשר מחלחלת לדיני החוזים באמצעות סעיף 23 לחוק החוזים.

הממד הטכנולוגי

חוזים בעידן הדיגיטלי, יש לציין כי כיום גמירת דעת ומסוימות ובכלל כריתת  חוזה והתנהלות משפטיות בכלל, נבחנות גם בחילופי הודעות ב-WhatsApp, דואר אלקטרוני ואתרי אינטרנט, כאשר המודלים הקלאסיים של "הצעה וקיבול" מיושמים גם על פלטפורמות אלו באופן כללי, ולעיתים אף קיום דרישת הכתב.

האמור אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לייעוץ פרטני